1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב מיום 17.2.11 (כב' השופט שילה), לפיה נדחתה עתירת המבקש להורות כי הוא זכה בהתמחרות לרכישת הזכויות בדירה השייכת לו ולמשיבה 1.
2.
העובדות הדרושות לעניין
המבקש 1 (להלן: "
המבקש") והמשיבה 1 (להלן: "
המשיבה"), הם בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין. בבעלות בני הזוג דירת מגורים בהרצליה, (להלן: "
הדירה"). במסגרת הליך הגירושין המתברר בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 12.7.10 על פירוק השיתוף בדירה. בהתאם, מינה בית המשפט את ב"כ הצדדים, המשיב 2 עורך הדין דרוקר, ב"כ המבקש, ואת המשיבה 3 עו"ד אפרת, באת כוח המשיבה לכונסי נכסים למכירת הדירה למרבה במחיר (המשיבים 2 ו- 3, להלן: "
כונסי הנכסים"). בנוסף מינה בית המשפט את השמאי בני פיש לשום את שווי הדירה.
השמאי, בחוות דעתו מיום 7.10.10 העריך את הדירה לסך של 2,100,000 ש"ח, כשהיא נקייה מכל חוב ובמכירה בשוק החופשי (להלן:"
השמאות").
כונסי הנכסים פרסמו את הדירה למכירה למרבה במחיר, תוך שציינו כי הם אינם מחויבים לכל הצעה וגם לא לזו שתזכה. עוד הבהירו כונסי הנכסים כי לבני הזוג זכות להשוות את הצעת הקונה הזוכה, וזאת תוך שבעה ימים מתום ההתמחרות. לאחר קבלת הצעות, קיימו כונסי הנכסים ביום 1.2.10 התמחרות, אשר בסופה התברר כי הצעתו של מר אילן שושני (להלן: "
שושני"), בסך של 1,850,000 ש"ח הינה ההצעה הגבוהה ביותר. כונסת הנכסים עו"ד אפרת הודיעה לשושני שהצעתו אינה "סוף פסוק", (כאמור בתגובתה). בחלוף כשבוע, ביום 8.2.10 הודיע המבקש, המתגורר בשלב זה בדירה עם המבקשת 2, בתם הקטינה של בני הזוג, כי הוא מממש את זכותו להשוות את ההצעה הגבוהה שהתקבלה ורוכש את זכויות המשיבה בה תמורת הסך 925,000 ש"ח, קרי מחצית סכום ההצעה הגבוהה. המבקש חתם במשרד בא כוחו, כונס הנכסים עו"ד דרוקר על הסכם מכר המותנה באישור בית המשפט (להלן: "
הסכם המכר המותנה"), לרכישת זכויות המשיבה בדירה תמורת הסך האמור. הדבר נעשה ללא ידיעת ואישור כונסת הנכסים עו"ד אפרת. האחרונה אף פנתה לשושני שהודיע כי הוא מוכן להעלות את הצעתו לסך של 1,950,000 ש"ח, ובהמשך העלה את הצעתו לסך של 2,050,000 ש"ח. המבקש טען כי עם מתן הודעתו על השוואת התמורה, הסתיים הליך המכר ויש לראות בו כמי שרכש את זכויות המשיבה בדירה וכי אין לפתוח את הליך ההתמחרות. משכך, הגיש המבקש בקשה לבית משפט קמא לאשר את הסכם המכר המותנה ולהורות כי הוא הזוכה ברכישת הדירה בהליך פירוק השיתוף. לאחר קבלת עמדת כונסי הנכסים, הורה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 14.2.11, על קביעת ישיבה, במעמד הצדדים, לרבות שושני, לצורך התמחרות ביום 17.2.11 בשעה 09:00.
בדיון שנקבע, התייצבו הצדדים ושושני לפני בית המשפט. לאחר שמיעת העמדות השונות, ובכלל זה של שושני, נקבע כי ההתמחרות לא סיימה את הליך המכירה, כי אין בהצעת המבקש להוות את סיומה של זו, אין בה כדי לחייב את כונסי הנכסים ואת בית המשפט, וכי זכותו של כל צד לרבות שושני להעלות את התמורה המוצעת. בית המשפט הורה בהמשך החלטתו כי יש לקיים התמחרות לפניו כאשר מחיר המינימום הוא 2,000,000 ש"ח. המבקש ובא כוחו ביקשו לעכב את ביצוע ההחלטה עד לאחר פסק הדין בערעור שיוגש עליה. בהחלטה נוספת של בית משפט קמא מאותו יום, נעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה תוך התנייתה בהפקדה כספית של המבקש בסך של 100,000 ש"ח, סכום אשר הופקד. בנוסף נקבע כי הסכומים שישלם שושני על חשבון המכר יופקדו בנאמנות, עד ההכרעה בערעור, והיה ויתקבל ערעור המבקש יושבו הכספים לשושני, והיה והערעור יידחה תיערך התמחרות בין שושני לבין בני הזוג או מי מהם, תוך 10 ימים מיום ההכרעה בערעור.
על החלטות אלו הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.
3.
עמדות הצדדים
המבקש טוען כי נפלה שגגה לפני בית משפט קמא שכן היה עליו לאשר את הרכישה על ידו תמורת מחצית הסך 1,850,000 ש"ח שמבטאת את המחיר המירבי שהוצע בהתמחרות לכלל הזכויות בדירה. לחלופין נטען כי יש להורות על שינויים בהחלטה. לעמדת המבקש, הוא מימש כדין את זכותו להשוות את התמורה להצעה הגבוהה ביותר, ולא היה מקום להמשיך בהתמחרות וקבלת הצעה גבוהה יותר משושני. המבקש טוען כי בית המשפט לא היה מוסמך לבטל את ההתמחרות ולהורות על התמחרות חדשה, בינו לבין שושני. לדידו, יש ליתן משקל לזכותו להמשיך לגור בדירה יחד עם המבקשת 2, ולהתעלם מאינטרסים זרים של כונסי הנכסים ושל צדדים שלישים להגדיל את סכום התמורה, לא כל שכן המשיבה עצמה הסכימה למכירה בסך של 1,950,000 ש"ח. בהבהרה לבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי ב"כ המבקש, לאחר קבלת תגובות המשיבים, הרחיב ב"כ המבקש גם בטענות באשר לזכות הפדיון המוקנית לו על פי סעיפים 101 ו- 102 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 ובהתאם להלכה הפסוקה. עוד נטען שלא היה מקום לקיים התמחרות בהיכל המשפט, לפי שמדובר בפרקטיקה אסורה. המבקש גורס כי המחיר שמוצע על ידיו, אינו נופל במידה ניכרת מהשמאות, בשים לב שבמכירה כפויה יש כדי להפחית את שווי הנכס בכ 20%.
המשיבה וכן עו"ד אפרת, מתנגדות לבקשה. לדידן, לא חלה כל שגגה בהחלטות בית משפט קמא, שכן המכירה לא הסתיימה עם קבלת הצעת שושני, וכמות שהדבר הובהר במסגרת הליכי ההתמחרות. עוד נטען כי הסכם המכר המותנה, נעשה ללא ידיעתה ואישורה של עו"ד אפרת וכי אין בו כדי לחייב. עו"ד אפרת אף טוענת כי המבקש פעל להכשיל את המכירה בכך שהניא מתעניינים אפשריים להציע הצעות לרכישתה. בנוסף נטען כי אין למבקשת 2 כל מעמד בהליך בשים לב שאין לה זכויות בדירה.
ההכרעה בבקשה התעכבה, בין היתר מחמת בקשת דחייה מוסכמת שהוגשה ערב הדיון במעמד הצדדים לפני כב' השופטת שטופמן, כמו גם נוכח אילוצי בית המשפט וחילופי מותבים. רק בימים אלה הורתה הנשיאה על העברת הבקשה להכרעתי, והתנצלותי לפני הצדדים על העיכוב.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, לא ראיתי צורך לקיים דיון במעמד הצדדים, וכסמכותי לפי תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.
4.
המסגרת הנורמטיבית
על המדוכה שאלת סמכות בית משפט לא לאשר מכירת נכס לבעל ההצעה הגבוהה ביותר לרכישתו ושניתנה בהליך התמחרות, ולהורות על פתיחת הליך המכירה מחדש, זאת כאשר מוגשת הצעה בסכום העולה עליה, בין לפני שנחתם הסכם עם בעל הההצעה הגבוהה ובין שטרם נחתם. ככל שכן, מהן הנסיבות בהן כך יורה בית המשפט.
המחלוקת מציפה שני אינטרסים מנוגדים. האחד, עיקרון הסופיות של הליך המכירה, והשני עיקרון השאת התמורה בגין הממכר. הראשון נועד להגן על אינטרס ההסתמכות של הזוכה כי הצעתו תאושר ותקוים והשני אינטרס בעלי הנכס, שיזכו לתמורה המרבית בגין רכושם הנמצא בהליך מימוש. בהינתן הצורך למצוא את שביל הזהב בין שני עקרונות אלה, קבע בית המשפט העליון במספר הלכות, כי ככלל יש להעדיף את עקרון הסופיות, ולהבטיח בכך יציבות, וודאות ומימוש ההסתמכות של המציע בעל ההצעה המירבית. עם זאת, והגם שיש רצון לכבד את ציפיית הצד הזוכה, אזי קיימות נסיבות מיוחדות, המסמיכות את בית המשפט לפתוח מחדש את הליך המכירה. בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בע"א 415/58
מתתיהו ישראל נ' יצחק כהנוב
, פ"ד יג(2) 1306 [1952] (להלן:
"הלכת כהנוב"). באותו מקרה נדון סכסוך בקשר להצעה נוספת שניתנה לאחר המועד הקבוע במכרז, ובית המשפט קבע כי בתנאים מסוימים מוסמך בית המשפט להורות על פתיחת המכרז מחדש, באומרו:
"בית המשפט לא היה נמנע מלפתוח את המכירה מחדש, אילו היה סבור שקיימות
נסיבות מיוחדות המצדיקות נקיטת צעד זה. נראה לי שבדרך כלל יכבד בית-המשפט את תוצאות המכרז, ולא יאשר הצעות קניה שהוגשו לאחר המועד הקבוע במכרז ... אך אפילו במסיבות אלה אין זה חוק בל יעבור שבית-המשפט לא יפתח את המכירה מחדש בשום אופן ...מובן שלא על נקלה יסטה בית-המשפט מדרך המכרז, ובמיוחד אחרי שהמפרק כבר הודיע למציע מסויים במכרז, שהצעתו נתקבלה. אמנם יש לפרש הודעה זו ככפופה לסמכות בית-המשפט לאשר את ההצעה הסופית או למנוע את אישורו ממנה ... אבל רק טעמים רציניים של טובת הצדדים המעוניינים בתוצאות הפירוק יכולים להניע את בית-המשפט שלא לתת את אישורו
להצעת הזוכה במכרז, שהצעתו נתקבלה על-ידי המפרק..."
(ההדגשה אינה במקור -א.א.)
משכך, קיימת כעקרון סמכות לבית המשפט שלא לאשר מכירה לבעל ההצעה הגבוהה, אך הפעלתה של זו, תעשה רק במקרים חריגים. בהלכת כהנוב, נקבע כי קיימת כאמור במקרה של מכרז, קל וחומר כאשר עסקינן בהתמחרות, שהינו הליך פחות נוקשה ממכרז.
עוד אפנה לפסק הדין בע"א 509/00
אילן לוי נ' מ. ברכה עו"ד נאמן בפשיטת רגל
, פ"ד נה(4) 410 [2001]. גם בפסק דין זה, הלך בית המשפט במשעול שהותווה בהלכת כהנוב, והכיר בסמכות בית המשפט לבטל הסכם שנכרת עם בעל ההצעה הגבוהה, לאמור: